הדרקון והאביר

 הדרקון והאביר

בעמק שבו הסתתרה השמש,

עלה הדרקון הירוק,

עם כנפיים כמו מפרשים צללים,

ועיניים שבערו כמו ביצות נצחיות.

הוא לא שאג - הוא לחש פיתויים,

הוא לא נשף אש - הוא נשף פחד.

ומלכים רבים, בכתריהם החלולים,

השתחוו לפני נשימתו הרעילה.

אבל אביר הגיע ללא תהילה,

ללא מגן זהב, ללא מזמורי חצר;

רק לב עיקש,

חרב חסרת שם, ואמונה בשמיים.

הוא עמד מול החיה בדממה,

שם אפילו העורבים הפסיקו את מעופם.

הדרקון הבטיח לו ממלכות וסודות,

אך האביר הגיב בפלדה ובתפילה.

וכאשר ירד הלילה, המפלצת לא עלתה עוד,

בשרו הפך לרוח, ארסו הפך לאבק.

העמק נשם שחר צלול,

והאביר הלך בלי להשאיר שם,

כאילו רק השמיים ראו.