העולם הוא ברזל ועלינו למשוך אותו, ציפור, הכל אמונה וחול במדבר הזה.

O mundo é um ferro e temos que puxá-lo, ave, tudo é fé e areia nesse deserto

O mundo é um ferro, pesado, curvo no tempo,

e há mãos que o puxam, como quem arrasta um sonho.

Israel, nome de areia e chama,

ergue-se entre a pedra e a promessa,

entre o silêncio do antigo e o rumor da invenção.

Tudo é fé, e fé é trabalho —

pois quem habita o deserto aprende

que a água vem da teimosia e não do milagre.

O homem aqui planta oliveiras no pó,

e cada galho é uma oração que cresce.

O sol não perdoa, mas também ilumina,

e é sob ele que o povo escreve,

não com tinta, mas com sobrevivência.

Ave, Israel, pássaro que renasce do calor,

teu voo não é leve, mas é certo.

Tu que transformas ruína em cidade,

lembrança em palavra, e palavra em futuro.

Há um ferro no mundo, e tu o puxas,

com as unhas, com o verbo, com o sangue,

como quem puxa um sonho preso no tempo —

e o mundo, relutante, move-se um pouco,

talvez por fé, talvez por amor,

ou apenas porque tu não deixas que ele pare.

 העולם הוא ברזל ועלינו למשוך אותו, ציפור, הכל אמונה וחול במדבר הזה.

העולם הוא ברזל, כבד, מעוקל בזמן,

ויש ידיים שמושכות אותו, כמו מישהו שגורר חלום.

ישראל, שם החול והלהבה,

עולה בין אבן להבטחה,

בין דממת העתיק לרחש ההמצאה.

הכל אמונה, ואמונה היא עבודה -

כי אלה המאכלסים את המדבר לומדים

שמים נובעים מעקשנות, לא מניסים.

כאן, האדם נוטע עצי זית בעפר,

וכל ענף הוא תפילה שצומחת.

השמש אינה סולחת, אך היא גם מאירה,

ותחתיה כותבים האנשים,

לא בדיו, אלא בהישרדות.

שלום לך ישראל, ציפור שנולדה מחדש מהחום,

מעופך אינו קל, אך הוא בטוח.

אתה ההופך חורבות לערים,

זיכרון למילים, ומילים לעתיד.

יש ברזל בעולם, ואתה מושך אותו,

עם הציפורניים שלך, עם המילים שלך, עם הדם שלך,

כמו מישהו שמושך חלום לכוד בזמן -

והעולם, בעל כורחו, זז מעט,

אולי מתוך אמונה, אולי מתוך אהבה,

או פשוט כי אתה לא נותן לו לעצור.

a densidade das palavras